נוסח התפילה

נוסח התפילה הראשון תוקן ע"י עזרא הסופר ובית דינו אחרי חורבן בית שני. עד אז התפללו מבקשי ה', כל אחד לפי צחות לשונו ולפי צרכיו. וזו התפילה המעולה, כשהמתפלל שם ליבו ומחשבתו לתוכן דבריו הבוקעים ממעמקי ליבו ומצורך נפשו, זו התפילה במשמעותה האמתית, כוספת ומתחברת לקודשא בריך הוא מתוך כוונה וטהרת הלב,
היום, המתפלל רוחשות שפתיו אם בעל פה ו/או מתוך הסידור. לרוב מילותיו נאמרות בשטף וללא מחשבה. גם כשמתפללים עיניהם בתוך הסידור, גם כך, כמה קשה לכוון ולהתעמק ולהתחבר למשמעות ולתוכן התפילה שחיברו חכמי הדורות. ואפילו אם יפליג המתפלל יתרכז ויתאמץ להתפלל במיתון ולגרוס את המילים מתוך הכתב, כמה יתקשה. זה המתפלל עדיין לא סיים שלוש ברכות ראשונות בתפילת שמונה עשרה, והציבור ללא גוזמא כלל כבר סיים להתפלל, גם את "עלינו לשבח" ונפטר לביתו!
הוצאת "תפארת תימא" עוסקת בעריכת ספרי קודש כארבע עשורים, בשנים אלו השתדלנו לערוך את הסידורים מקצועית וביופי מקסימלי, תוך הבנה על המוגבלות. אי אפשר לערוך סידור עם גרפיקה מתקדמת וברוח צעירה. מעצם היות הסידור מיוחד לתפילה הוא במהותו שמרני וגם גרפיקה מתקדמת לא תתרום לחיבור עם הסידור ולהנאה מהשימוש בו.

הוצאת "תפארת תימא" נותנת את דעתה למורכבות ולקשיים עוד בתכנון הראשוני על צורת הדף ואופן העימוד, וההבנה הבסיסית בצורך למקד את העיון להתפלל מתוך הסידור ללא הפרעות ובחשיבות ההכרח לחבב את מילות התפילה על המתפלל. אחרי התלבטויות רבות וניסיונות אין ספור הגענו לדף סידור עדיין שמרני במהותו אך כיף לעיניים ועל כן מוציאה לאור לראשונה סידורים מפוארים בעריכה מקצועית יפיפייה ומושכת עין. ואף הגדלנו והדפסנו סידורים ב-2 צבעים (הטקסט בשחור והדיבור המתחיל בכל קטע בזהב. וכן גם מסגרת מימין ומשמאל וגם הכותרת בזהב), וכל זה, להאהיב ולחבב ולמשוך את עין המתפלל, להתפלל מתוך הכתב, תוך השפעה לקריאת מילות התפילה מתוך הכתב ממול עיניו.
התחלנו בניסיון זה בסידורי יהדות תימן שאמי ובלדי חלק ימות השנה, וללא ספק חידוש זה "נתפס" ומצא מסילות לליבות המתפללים. התגובות נלהבות ומדרבנות להמשיך הלאה. פנינו עתה להדפיס סידור ימות השנה לעדות המזרח, בנוסח כפי שהתגבש במשך עשרות שנים, על ידי מרן הרב עובדיה זצוק"ל.

בהדפסה מהודרת זו עלויות נוספות ולעיתים כפולות: נייר הדפסה מסוג בייבל איכותי שמחירו כמעט כפול! מספר לוחות והדפסה כפולים ועוד. אך אנו עדיין משתדלים לשמור על מסגרת מחירים שווה לכל נפש.

לא ברור אם אי פעם היה נוסח אחיד. בתקופות קדומות, כבר היו שינויי מנהגים בין ארץ ישראל ובבל, ואולי בין קהילות אחרות.נוסחי התפילה המקובלים בקהילות ישראל השונות מבוססים על נוסח בבל כפי שהתגבש הסידור החל מתקופת הגאונים. רב נטרונאי גאון סידר 'סדר מאה ברכות' שחייב כל אדם לברך בכל יום. הסידור הראשון הוא סידורו של רב עמרם גאון, שנערך ככל הנראה לבקשתה של קהילת ברצלונה בירת קטלוניה, ואחריו ערך גם רב סעדיה גאון סידור תפילה משלו. עם הופעתם של הסידורים הראשונים במאות ה-9 וה-10 התגבשו 13 נוסחים העיקריים שנקראים 'אבות נוסח':  רב עמרם גאון; רב סעדיה גאון; סידור רשב"ן רמב"םאשכנזספרדרומאקטלוניהפרובנסרומניא פרסארם צובאצפון אפריקה. מתוך 13 הנוסחים ה'יסודיים' הללו יוצאים ענפים ותרכובות שלהם שאפשר לכנות 'נוסחים מורכבים': נוסח צרפתנוסח החסידים;  נוסח כפא; ועוד.

נוסף על כך, התפתחו נוסחים שונים בעקבות פסקי ההלכה של הפוסקים המקומיים, חילופי גרסאות, פיוטים ותוספות שהונהגו בקהילות מסוימות, ועוד. בתקופה יותר מאוחרת, החסידים אמצו את נוסח ספרד בגלל שיקולים קבליים, והיו משכילים ומדקדקים ששנו נוסחאות מעצמם מפני סיבות דקדוקיות (אך קשה לקרוא לשינויים אלו נוסחאות בפני עצמם).

בשנים האחרונות על רקע קיבוץ הגלויות במדינת ישראל, נוצרה מציאות בה משפחות בהן חיים יחדיו בני עדות שונות, מוצאות עצמן נקרעות בין הרצון לשמור על נוסח אבותיו של כל אחד ואחת לבין הרצון והצורך להתפלל יחדיו – כל המשפחה. כך גם קהילות, בהן מתכנסים בני עדות שונות, ניצבות בפני האתגר להתפלל יחד ולשמר את הנוסחים של כלל המתפללים. בהתאם לצורך זה עלו מספר יוזמות כמו נוסח "כלל ישראל" נוסח משולב לספרדים ואשכנזים לימים הנוראים, נוסח "יחד שבטי ישראל" ועוד. לפני כן נוצרו נוסחי סליחות משולבים, כגון אלו בהוצאת ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים, ישיבת השילוב במעלה גלבוע

, ארגון רבני צוהר ועוד, אשר שימושם מקובל בקהילות רבות.

לכה היא כינוי ביהדות לכלל החוקים שעל פיהם מצווה היהודי לנהוג.

כאשר מתקיים דיון בין החכמים כיצד יש לנהוג על פי היהדות, הדיון נקרא דיון הלכתי, וההכרעה מכונה "פסק הלכה", "הלכה למעשה" או "הלכה" בסתם. בחלוקה הבסיסית של תורת ישראל, מהווה ההלכה חלק אחד, כשלצידה מופיעים חלק האגדה וחלק המוסר והנהגות האדם, "דרך ארץ" בלשון התלמוד. בדרך כלל חלוקה זו מתייחסת רק לתורה שבעל פה כשההלכה היא העיסוק בחלקי המצוות, שבתורה שבכתב או מצוות ותקנות דרבנן, לעומת האגדה שעוסקת בחלקים שאינם מצוות, כמו פרשנות רוב פסוקי התנ"ך. חלק ההלכה כולל, מלבד פסקי דינים, גם את מהלך הפסיקה – כמו דרשות חז"ל הלומדות דינים מפסוקי התורה לפי מידות שהתורה נדרשת בהן, ומדיוק לשון חכמים קודמים, דיונים על דרך לימוד הדרשות או אלו דרשות ללמוד, ויכוח בסברות או בראיות מחכמים קדומים וכדומה.

במהלך הדורות חלק ההלכה הפך לכינוי לספרים העוסקים בפסיקת ההלכה בלבד, כמו השולחן ערוך. כך למשל התלמוד, שהיה נחשב ברובו כספר הלכה, הפך לחלק עצמאי בתורת ישראל שהעיסוק והפרשנות בו אינם נחשבים ללימוד הלכה. בנוסף לכך בכל דור חוברו ספרי הלכה חדשים שפסקו מתוך מכלול דעות וביררו את דברי קודמיהם, ובכך הפכו את כתביהם לספרים עיוניים שאינם מהווים את עיקר לימוד ההלכה. כך תפס התלמוד את מעמד המשנה, ספרי הרי"ף והרמב"ם החליפו אותו בתורם, ובהמשך הטור והשולחן ערוך נטלו את הבכורה לעומת כתבי הגאונים והראשונים.

במשך הדורות, התפלגה היהדות לזרמים שונים על רקע של פסיקת הלכה. בחלק מהמקרים הפילוג היה על רקע פרשנות שונה למקרא, כמו המחלוקת בין הצדוקים לפרושים, או המחלוקת בין הקראים לרבניים על תקפות ומעמד התורה שבעל פה.

ביסודה של ההלכה עומדות המצוות והאיסורים שנכתבו בתורה שבכתב ואלה שבתורה שבעל פה. כמו כל מאטריה משפטית, אף ההלכה אינה ניתנת ליישום מעשי בלא פרשנות, בין היתר כדי להתאימה לתנאי החיים המשתנים, ובשל כך חכמים ורבנים במרוצת הדורות פירשו והכריעו בשאלות פרשניות. כאשר הכרעות החכמים הפכו לתקדימים, נזקקו אף הם לפרשנות, וכך נוצרה ספרות ענפה של פרשנות לפרשנות, תהליך שממשיך עד עצם היום הזה.[4]

הרקע להבדל בין הפרושים, הצדוקים וכתות אחרות בזמן בית שני נבע מהבדלים בגישות להלכה ולאמונה. לפי המתואר בתלמוד בוויכוחים שונים בין פרושים לבני כתות אחרות ("מינים") הדיונים נסובו על פרשנות למקרא. יוסף בן מתתיהו מספר על ערנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך ליישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים, בניגוד לכתות האחרות באותה תקופה.

הרקע להבדל בין היהדות הרבנית לזו הקראית הוא התנגדותם של הקראים לקבל את סמכות חכמים כגוברת על הטקסט המקראי כפשוטו.

לפי התפיסה המסורתית, פרשנות החכמים למקרא, כולל הדרשות, מונעת משיקולים פרשניים, וכך גם הפרשנויות הדרשניות לתקדימים הלכתיים. אחרים מצדיקים את הפרשנות מבחינה היסטורית, בטענה שהיא ניתנה במסורת לחכמים ונאמרה למשה בהר סיני יחד עם התורה עצמה. לעומת זאת, התפיסה המודרנית טוענת שפרשנות החכמים משנה במקרים רבים את החוק המקורי, ולעיתים הפרשן מתכוון במודע לשינוי זה, ואולי מנסה להסתיר את השינוי בעזרת פרשנות.

התפיסה המסורתית גורסת שההלכה אמורה להשתמר בדיוק כפי שנקבעה במקור ולא להתפתח ולהשתנות בהתאם לשינויי תפישה חברתיים ולא מסיבות אחרות. שינויים שכן בוצעו מיוחסים בדרך כלל לשיבושים במסורת, או לפשרות הכרחיות הנוגעות לצורות הפסיקה ולא להלכה היבשה. תפיסה זו קשורה באמונה שמקור ההלכה כולה ממסורת שנאמרה למשה בהר סיני: "… הראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש". הסברים שונים ניתנו לעובדה שקיימות מחלוקות בין החכמים, הסבר אחד גורס ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר המסורת עצמה העבירה את האפשרויות השונות לפרשנות. הסבר אחר אותו שוללים הפרשנים המסורתיים אומר שהדיונים נובעים משכחת פרטים. מבין אלו שנוקטים בהסבר השני, יש טוענים שההשגחה דואגת שההלכה תיקבע לפי ה"אמת", כלומר ההלכה המקורית.

מייסדי הזרם הקונסרבטיבי ראו את ההלכה כפרי יצירה אנושית במידה ניכרת, ומכאן נבע הפילוג בינם לבין האורתודוקסיה. גם באגף הליברלי של זו יש כאלה שסוברים שההלכה דינמית והחכמים מחדשים פרשנויות והלכות. הקונסרבטיבים, התופשים את ההלכה כמתפתחת ומשתנה במודע על ידי החכמים כדי להתאים את ההלכה לתקופה, מבקשים להמשיך מסורת זו. לעומתם, האורתודוקסיה כמעט תמיד מתנגדת לכך.

משה הלברטל טוען שהשינוי המרכזי ביותר שיוצרים חז"ל בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני הוא כינונה של ההלכה. המשנה, כמקור הלכתי, היא הטקסט הראשון שמהווה מערכת נורמות סמיכה ובעלת רזולוציה גבוהה על תחומי חיים רבים. האופי הטקסטואלי של המשנה והאופי של פעילות חכמים הם ראשוניים מבחינה היסטורית ודתית הן ביחס לטקסטים קדומים למשנה והן ביחס לטקסטים מקבילים השייכים לחברות יהודיות אחרות (כמו כת מדבר יהודה, למשל).

שינוי הפרדיגמה שכלל מעבר מעולם של מצווה לעולם של הלכה. מוגדר על ידי הלברטל כקפיצת מדרגה ולא כשינוי הדרגתי שחל בפועלם של חכמים. המעבר מעיסוק משפטי בתקופה הטרום-תנאית לעיסוק המשפטי מתקופת המשנה ואילך הוא דרמטי ונוגע הן לרוחב היריעה המשפטית (אילו תחומים כפופים להלכה), הן לעומק ולדקות העיסוק המשפטי (מהם תתי המקרים וההסתעפויות השונות בדין לגביהן) והן לגבי ההפשטה המשפטית (מהו העקרון שעומד מאחורי פסיקה זו או אחרת).

חז"ל בתקופה זו מנסים להקיף בעשייתם ההלכתית שלושה מרחבים – מרחב מרכיבי הבסיס של קיום המצווה, מרחב מקרי הקצה של קיום המצווה ומרחב נוסף הכולל פעילות המשיקה למצווה אך נמצאת מחוץ לגדר המצווה בגרסתה המקורית.

את הרקע להתפתחות ההלכה אצל חז"ל באופן זה תולה הלברטל בשלושה מאיצים מרכזיים. הראשון, עיצוב וגיבוש נוסח מוסכם תוך התבססות על נוהג קיים מלווה במחלוקות ובירורים אשר מייצרים שיג ושיח משפטי דקדקני. השני, גיבוש ההלכה בתוך טקסט סמכותי, הופכת את הטקסט עצמו לכר פורה לבירור המשמעויות המרובות הגלומות בו. השלישי, כל הגדרה מרחיבה את העשייה ההלכתית אל כיוונים נוספים שלא הוגדרו עד כה. שלושת המאיצים הללו משתכפלים שוב ושוב עבור כל הגדרה, תחום הלכתי וטקסט סמכותי עד להגעה למצב של מערכת מסועפת, רחבת היקף ובעלת רזולוציה גבוהה.

המשמעות הדתית של העשייה המשפטית של עיצוב ההלכה היא רבת פנים – היא מענה לדחף של יצירת מערכת מסודרת שתחליף את המנהגים המקומיים; חרדה מקיומן של לקונות במערכת הנורמטיבית; עניין דתי בעיסוק בשאלות המשפטיות הנוגעות לדבר האל על המתרחש בעולם, כלומר, הפעילות ההלכתית נתפסת כעיסוק דתי ממש במובן של המגע הבלתי אמצעי עם הקודש; שימוש בפלטפורמה ההלכתית כדי לעצב דפוסי התנהגות נוספים ולכסות תחומי פעילות אנושית שלא היה נוהג לגביהם עד כה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *